א) מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט,ל; ויקרא כו,ב); ולא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו. [ב] ואיזו היא יראתו: שלא ייכנס אדם להר הבית במקלו, או במנעל שברגליו, או באפונדתו, או באבק שעל רגליו, או במעות הצרורין לו בסדינו. ואין צריך לומר, שאסור לו לרוק בכל הר הבית; אלא אם נזדמן לו רוק, מבליעו בכסותו.
ב) ולא יעשה הר הבית דרך שייכנס מפתח זו וייצא בפתח שכנגדה, כדי לקצר הדרך; אלא יקיפו מבחוץ. ולא ייכנס לו אלא לדבר מצוה. [ג] וכל הנכנסין להר הבית, נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל--חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף על השמאל. לפיכך היו שואלין לו, מה לך מקיף על השמאל, שאני אביל, השוכן בבית הזה ינחמך; שאני מנודה, השוכן בבית הזה ייתן בליבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך.
ג) [ד] כל שהשלים עבודה ונסתלק לו, אינו יוצא ואחוריו להיכל; אלא מהלך אחורנית מעט מעט, ומהלך על צידו עד שיצא מן העזרה. וכן אנשי משמר ואנשי מעמד, ולויים מדוכנן--כך הם יוצאין מן המקדש, כמו שפוסע אחר תפילה לאחוריו. כל זה ליראה מן המקדש.
ד) [ה] לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה, שהוא שער ניקנור--מפני שהוא מכוון כנגד קודש הקודשים. וכל הנכנס לעזרה--יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון ה' שאמר "והיו עיניי וליבי שם, כל הימים" (מלכים א ט,ג; דברי הימים ב ז,טז); ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה, שנאמר "בבית אלוהים, נהלך ברגש" (תהילים נה,טו).